17.8.13 מיומנה של רוכבת כסא גלגלים - פרק ב

אני מטפל

אני מטפל בדיירי בית האבות. בדרך כלל אני ערבי או רוסי. איך יש לי סבלנות? הם די מעצבנים, רובם לא מתקשרים ובעצם רציתי לעשות משהו אחר בחיים. מתרגלים. לפעמים הם אסירי תודה. פעם, פעם מישהו טפח לי על השכם ואמר: כל הכבוד! מה שברור, שהם הדיירים היו משהו. ואני משתדל לכבד אותם, למרות הטיפולים הלא סימפטיים, איזו עבודה, חבל על הזמן. בינתיים מתרגלים. במיוחד שהדיירים משום מה מתחלפים. יש לי קשר מיוחד עם מישהו מכפר יהושע. שוכב פה חמישה חודשים והוא בסדר, אומר הרבה תודה. אני רוצה ללמוד, אבל צריך פרנסה ופה, ברוך השם, תמיד תהיה עבודה... 

אימא הייתה אומרת: "אין עבודה שלא מכבדת את בעליה אם אתה עובד בשכל ובנאמנות ,לחלוב פרות או לרחוץ כלים". ואני אומר: "גם לעבוד בבית אבות".

דן שילה, אוגוסט 2013      

    

הפעם בחרתי להביא דברים בשם אומרם, דן שילה (שולמן) , יליד כפר יהושע, עתה במעון סיעודי במגדל העמק.

דן, בן דודי, בן שמונים ושתיים, מתגורר במוסדות טיפוליים מאז תאונת הדרכים שעבר לפני שנה. משותק מידיו ומטה. לאחרונה, למד להשתמש במחשב, ולהדפיס את הגיגיו המופלאים. הפעם, נכנס לרוחם של האנשים שעד כה היו זרים לו, והיום הקרובים האינטימיים ביותר.  ן

דן נפטר בינואר 2014. כאב להפרד ממנו, אך עולמו החדש הוא טוב מעולמו במחלקה הסעודית. יהא זכרו ברוך.     ן

7.8.13 VAN GOGH - THE LIFE -- יומן קריאה

אמש השתתפתי בחוג קריאה וירטואלי שארגן Jason Horejs, בעל גלריה מאריזונה. הדיון היה על הספר  VAN GOGH - THE LIFE, מאת Steven Haifen and Gregory White Smith. הספר פורסם בשנת 2011. בקישור למחברים ניתן לשמוע ראיון אתם בטלביזיה הציבורית, וכאן ראיון נוסף ב-60 דקות. בזמנו, כל העתונות היתה מוצפת בכתבות על הספר, כולל ניתוחים פסיכולוגים.  ב-PBS המחברים אומרים שקיברו מושך קהל עולי רגל רבים: יהודים מניחים אבן, רוסים שופכים וותקה, ויפנים מביאים דוגמית מאפר קרוביהם, שתשכן לנצח בקרבתו. המחברים מתייחסים למערכת היחסים המורכבת בין וינסנט, לאחיו ואמו, לסביבה, לחייו ולמותו בתאונת ירי, שלא היתה בשדה, ולא היה מוקף בעורבים.

בקישור אל ,Horejs ניתן להקשיב לכל השעה וחצי של שיחתו. השתתפו בזמן אמת פחות מעשרים איש. בדקה שמונה וחצי הוא מתייחס ל"שאלה המצויינת" של מישהו מפילדלפיה (שפחתכם), השואלת: "איך אפשר לקרוא ספר כזה גדול?" הספר בן 953 עמודים, כולל כחמישים עמודי בבליוגרפיה, באותיות קטנטנות, ומשקלו לפחות קילוגרם אחד. אי אפשר לקרוא אותו בשכיבה, וליד שולחן אזדקק לזכוכית מגדלת. הספר עדיין אינו מכיל את כל מחקרם בן עשר השנים של שני המחברים, ושל צוות המחקר שלהם (סה"כ, למעלה ממאה שנות מחקר). את יתר המחקר ניתן לקרוא על האינטרנט.  תשובתו לשאלתי היתה: יש לקרוא את השורה הראשונה בכל עמוד (הזכיר לי, פעם נילי ואני עשינו יחד שעורי בית, חיפשנו אמרות שפר של סנשו פנשו בדון קישוט. היא עברה על העמוד השמאלי, ואני על הימני).

כשקיבלתי את הספר, ב- 13.6.13 (אני קונה היום הכל דרך האינטרנט, והדבקתי סטיקי כמסמנת), ונוכחתי בגדולתו הפיסית, החלטתי שאתחיל לקרוא מפרק 18, עמוד 728, אולי אגיע לסופו. על חייו בדרום צרפת. נקרא מאד נחמד. דובר שם איך תושבי העיר כתבו פטיציה (מינשר, מילה קשה) לגרש אותו מהעיר, כי עד כדי כך היה בלתי ניסבל שם. הוא סבל מאפילפסיה, ממחלת נפש, מסיפיליס (או משהו דומה, כמו רוב בני זמנו), סבל מייחסים עכורים ו|או מוזרים עם אמו, אחיו ,אביו, דודו ועם כל העולם ומשפחתו; מדכאון, וכנראה מעוד ועוד. יחד עם זאת, ציוריו מוכרים לכל אחד, וערכם במחירות פומביות עולה על המאה ושלושים מיליוני דולארים.

הספר מסתיים עם מותו. לדעתי, מעניין ויש לחקור ולראות מה הביא לפרסומו המיוחד. אחרי מותו של וינסנט בזרועות אחיו, ואחרי מות אחיו תיאו, גיסתו ערכה תערוכת יחיד של עבודותיו, והן נמכרו כלחמניות טריות. למרות שבחייו לא מכר ולו תמונה אחת. אחיו, שהיה סוחר אומנות, מכר אחת בלבד. לדעתי האח היה יכול, אם רצה, למכור הרבה יותר תמונות. הוא לא רצה. יחסי הצבור הם שמוכרים אמנות, לא כל כך כמו הטיב המוחלט והיחסי של התמונות. תיאו העדיף לשמור את התמונות לעצמו, לפרוש את בדי התמונות כמו טפטים על קירות ביתו, לאכסנם מתחת לשולחנות והמיטות בביתו. פעם קראתי שהקטלוג, או הספר הראשון על עבודותיו, היה גם הספר הראשון בו הודפסו תמונות צבע. אצלנו בבית, היה אחד מהספרים עליו, בעטיפת בד פשתן, כמו בד ציור, והתמונות הודפסו בנפרד, והודבקו בספר, כמו עלים.

כשהייתי ילדה, לא היו לי כמעט ספרים משלי, ודפדפתי בתמונות ספרי האמנות של אמי. כנראה משם בא לי היחס לאמנות. ואמנם, התמונה הראשונה ראשונה שציירתי בצבעי שמן, אמרו עליה שהיא בסגנון וון גוך.

Ora Bialik, 1978

נכון. משיכות המכחול ספוגות בהרבה צבע, משטח צבע אחד על אחר (חייבים לטבול את המכחול בהרבה צבע, אחרת הצבעים יתלכלכו), מעט מאד צבעים, עם הרבה גוונים, וקווי המכחול הולכים אחרי תנועת הנושא. ציירתי את העבודה משך ערב אחד. גם וון גוך צייר בישיבה אחת, 'א-לה פרימה'.

(Ora Bialik,following Van Gogh, (2006

פעם העתקתי ציור פורטריט שלו. היה קל לעשות זאת, תפסתי אינטיאוטיבית את שיטת העבודה שלו. ברור, התוצאה לא כמו המקור, העיקר הכוונות. משיכות המכחול שלו מאד מהירות ועצבניות, והיה לי קשה להתחבר עמהן. לכל תמונה לוח צבעים מאד מוגבל. זה הסוד, לדעתי, שתמונות נראות מאד הרמוניות. דרך אגב, שוב מיידע אישי, וון גוך היה בין הראשונים שהשתמשו בשפופרות מוכנות של צבע, ולא היה צריך להכין את הצבע בעצמו, כמו שנהגו בתקופות קודמות. אז כהיום, צבעים מאד יקרים. בזמנו, גם מספר הצבעים המוכנים היה מוגבל. היום, לעומת זאת, מגוון הצבעים, של החברות השונות, הרבה יותר רחב, ובאופן סינטתי מכינים גוונים שלא היו ידועים בעבר.

(Ora Bialik, Following Matisse (2006 

לוח הצבעים של מטיס היה גם כן מאד מוגבל. כשהעתקתי ציור של מודיליאני, הרגשתי הרבה יותר נוחות ושלווה.

העתקת ציורים היא דרך לימוד, וכל הציירים הידועים עשו זאת, וון גוך ופיקסו, ומי לא? רבים אף העתיקו את אותן התמונות. היו יושבים בלובר, ומעתיקים. מה שהגון, זה להוסיף שהתמונה אינה ל׳גמרי׳ מקורית.


אני אוהבת את הרישומים של וון גוך, יותר מאת ציוריו. ברישומים יש המון עוצמה ובטחון, החלטיות ואכספרסיביות. יש כל מה שתבקשו ברישום, וקשה למצא ברישומיהם של ציירים אחרים. מזלנו, שןינסנט וון גוך היה נוהג במכתביו לתיאו אחיו, לרשום ולתאר בדיו את עבודותיו בשמן, רישומים מניאטורים מקסימים, שכמעט ואינם מתפרסמים.

אני מתכוונת השבוע לשוב ולנהוג. דבר ראשון, אסע מחוץ לעיר להתאים את משקפי הקריאה, ואתחיל לקרוא את הספר. Jason Horejs, שהוא אמריקני מלידה, התמסר לקריאה יותר מארבעה חודשים. מעניין כמה זמן יקח לי.

עד בלוגי הבא, שיהיה לכם יום טוב, או לילה טוב, גם וגם. אורה


orabialik.com     orabialik.blogger.com

5.8.13 ליידרמן ומרשם התושבים

שלום לקוראי,

מאמר אתמול שעניין אותי במיוחד היה ב (לחצו על הקישור) ynet אופרת סבון בבנק ישראל.  מה שעורר אותי הוא הצילום במאמר של פתק שליידרמן כתב על דלתו:

והתגובה של ליידרמן (צילום: מוטי קמחי)

כתיבתו של ליידרמן את האותיות ב, ג ו-ד, עוררה את ייצר הסטטיסטיקאית שבי. אם תבודדו את האותיות מהקשרן המילולי, יהיה קשה לכם  להחליט מהי האות.

אחד הכללים היסודיים בסטטיסטיקה, ובכל תחום, הוא זיהוי יחיד של פרט. למשל, כלקוח של הבנק, היית מסרב שמשכורתך תכנס לחשבונו של אדם זר לך. כך גם הרעיון מאחורי מספר תעודת הזהוי של אזרח.

בודדים זוכרים כיצד ניתנו מספרי הרישום בפעם הראשונה. חפשתי בגוגל, וכנראה שלא יגעתי מספיק. או שגם אם יגעתי, לא הייתי מוצאת את הדברים שאני הולכת להגיד. תודה לחבר שטרח ומצא את הקישור למפקד האוכלוסין 1948, אך אין בו את הפרטים שאני רוצה להדגיש, הכפילויות במרשם התושבים.

בנובמבר 1948, כשהמדינה במצב מלחמה ומתארגנת לבחירות, הוחלט לערוך את מפקד האוכלוסין הראשון בישראל, ולהנפיק מספרי רישום, שיחליפו את מספרי תעודת הזהוי הבריטית, וישמשו בסיס להוצאת תעודות זהוי ישראליות.
כל תושבי המדינה נפקדו, במגורים פרטיים, במחנות צבאיים בבתי חולים. נתונים אלה שמשו בסיס למרשם התושבים, ולעדכון הרשימות בהתאם ללידות, פטירות, עליה והגירה.

עשו עוצר ברחבי המדינה, ותלמידי תיכון עברו מבית לבית, והנפיקו מספרים סידוריים לתושביה. למשל, מספר הרישום שלי, בן שש הספרות, החל בספרות 96####, כמו שהחלו כל מספריים של תושבי כפר ויתקין. מספר הרישום שלי, היה 96###9, של אחי הבוגר ממני, 96###8, ושל אמי 96###7. אבי לא היה בבית באותו היום, וקבל מספר שונה לגמרי משלנו. הפוקדים נכנסו לכל בית, ונתנו מספר סידורי לכל אחד, החל מהגבר, ראש המשפחה, המשך באשתו וילדיו, לפי גילם.

כקוריוז, המספר 000001 ניתן לנשיא המדינה חיים ויצמן, ולוורה אשתו 000002, מספרו של בן-גוריון הוא 000003, ושל פולה 000004.  לכל תושבי ירושלים של  אותם הימים, מספר הרישום היה בן שש ספרות, כמו לכל יתר תושבי המדינה, אך הספרות הראשונות במספריהם החלו באפסים.

כאשר החלו גלי העליה, כבר המספר היה צריך להיות בן למעלה משש ספרות. היינו כבר יותר ממיליון תושבים, וגם היו הרבה דילוגים בקרב 999999 המספרים הראשונים. להשלמה, הוסיפו מימין למספר קו נטוי, ואות: א, ב, ג, ד, וכו', בהתאם לגל העליה והנמל שהעולה נכנס דרכו. למשל, ג/123456. בגלל כתב ידם של אנשים כמו ליידרמן, לא תמיד היה קל לזהות מהי האות הרשומה לפני המספר. מישהו החליט עבורם על פירוש כתב היד, ולא תמיד בעקביות. כתוצאה, לאדם אחד היו לפעמים כמה מספרי זיהוי, ומה שיותר מעניין, היו במדינת ישראל של אותם הזמנים, לכעשרים אחוז מהתושבים היו כפילים (!),  באיזה שהוא מקום התגורר אדם אחר עם אותו מספר הזהוי. מסיבה זו, השתמשו גם בשם האב, כתוספת לזיהוי, תאריך לידה, ועוד.  לא בכל המקרים זה עזר.

כאשר עברו למספרי זהוי בני תשע ספרות, שמונה ספרות, פלוס ספרת ביקורת שהיא סיפרת היחידות, האות הוחלפה במספר, למשל האות ג הוחלפה ב- 03. ןהמספר ג/123456, הפך ל- 03123456#, כש- # היא סיפרת הבקורת. ככל הנראה, עדיין מסתובבים ישראלים עם כפילים. רק כשייעלם דור העליה הגדולה, תעלמנה הכפילויות.

מעניין, אם לליידרמן יש כפיל.

כל טוב, אורה

דרך אגב, הטיפוס במדרגות הגלריה היה קליל, וגם החלתי לעשות כמה צעדים בלי עזרת ידיים. כאשר הגוף מחלים, הכל מתחיל לקבל תחושה אחרת. בזמן השיקום, ניסיתי בכאב לעלות ולרדת מדרגות, שלא הוליכו לשום מקום: רגל טובה מקדימה בעליה, ומאחרת בירידה.  השיקום היה מחוייב לחברת הביטוח בשלוש שעות של פיסיוטרפיה ביום, אם הגוף מוכן לכך, ואם לא. נכון, יש להפעיל את השרירים כדי שלא יתיוונו, אך לא עד כדי כאב וכדורים נרקוטיים!

לא התפעלתי מהתערוכה, למרות שהתמונות נבחרו לפי juror, Ellen Owens. ברור, להוציא התמונה שלי ועוד כמה.  כל אחד, וטעמו. חלק מיחסי הציבור של אמן, הוא להשתתף בתערוכות ובפתיחות תערוכות. זה אחד מחוקי השרידות.

עד בלוגי הבא, שיהיה לכם יום טוב, או לילה טוב, גם וגם. אורה

orabialik.com     orabialik.blogger.com

3.8.13 יום פתיחת התערוכה

חבל לי שאינכם יכולים לבא ולהשתתף בפתיחה. מודה באשמה.

Da Vinci Art Alliance

704 Catharine Street

Philadelphia, PA   19147

215-829-0466

davinciartalliance@verizon.net

davinciartalliance.org 

Exotica

August 3-25, 2013

Opening Reception and Award Ceremony:  Saturday, August 3, 6-9 pm

                                    

We Are Here to Kick Darkness                   
 13"x25", Acrylic on Linen and  Duck Cotton                   

The title of this work 'We Are Here to Kick Darkness’ is taken from a popular children’s Hanukkah song. The subject of the work is the Hanukkah Menorah, which is composed of the eight Hanukkah candles and the ninth candle the "Shamash" that is used to light all the other candles. The Menorah symbolizes both the struggle of the Jews for existence as well as their victory. The background for the song is The War of the Sons of Light Against the Sons of Darkness, Hebrew Megillat Milḥamat B’ne, or Beb’ne Ḥoshekh, also called War Rule, or War Scroll,  a Dead Sea Scroll, and one of the most important documents of the Essenesect of Jews that established a community at Qumrān in the Judaean desert during the first half of the 2nd century bc. The Essenes thought themselves to be the holy elect of Israel, the Sons of Light, who would at the end of time engage in a catastrophic war with the enemies of Israel, the Sons of Darkness.  This work is representative of my process of painting with acrylic on linen, or duck cotton, cutting the canvas, and weaving it. I also like to add other motifs. For example, the fourth candle from the left, is shaped in the form of the Hebrew letter 'Shin', ש. This is the traditional shape of this letter found on the 'Mezuzahs' that are often displayed at the entrance of Jewish homes. באנו חושך לגרש            WE ARE HERE TO KICK DARKNESS                       עממי        A folk song מילים: שרה לוי תנאי         Words: Sara Levi Tanai      לחן: עמנואל עמירן        Melody: Imanuel Amiran                                           Translation: Ora Bialik    ,באנו חושך לגרש    We are here to kick darkness     .בידינו אור ואש    We hold light and fire.             ,כל אחד הוא אור קטן    Each one is a little light,                      ,וכולנו אור איתן    Yet together we are a solid shine ,סורה חושך    Go away darkness,                      ,הלאה שחור    Far away blackness,                        !סורה מפני האור    Go away, fear the light!                 ציל-ציל-ציל בפעמונים, מי אנחנו? - סביבונים. ,לנו רגל אחת .אם ניפול - גם לא נפחד !סורה חושך, הלאה שחור !סורה מפני האור ,אנו שובבים גדולים -עליזים והוללים אך נדע יפה מאוד לספר, לשיר, לרקוד.  !סורה חושך, הלאה שחור !סורה מפני האור

                                          ***

האם ידעתם שלשיר קיימים שני בתים נוספים?
השיר מקסים, ועוד יותר מקסים זה שהמסורת לרקוע ברגל ולנפנף ידיים כששרים, סורה חושך על השחור! סורה, מפני האור מתקיימת ונשמרת מדור לדור. המחזה של כמה דורות שרים את השיר בחנוכה, וכולם רוקעים ידיים כמו בגן ילדים, מחממם את הלב.

אני אולי לא חסרת הטיה, חנוכה הוא החג החביב עלי. אולי כי שמו, חג האורים. אני מרגישה כאילו כולם חוגגים את שמי, ואת שמותיהם של אורי ואורי (עם חולם), יאיר ומאיר...

---

כולי חרדה לקראת פתיחת התערוכה. הגלריה, שהיא בעצם סוג של קואופרטיב, שיש בו חברים, והם גם יכולים להציג בה, תמורת דמי שכירות, ולקבל דואר עדכוני על אפשרויות השתתפות בתערוכות בסביבה, ועדכונים על הצלחת החברים. החרדה שלי נובעת מכך שהגלריה ממוקמת בבניין טיפוסי לפילדלפיה, שקומת המרתף מאווררת, ולקומה הראשית יש לטפס מדרגות מהרחוב. כדי לחסוך שטח מדרכה, המדרגות מאד גבוהות. עד לפני כשבועיים, הרופא אסר עלי לעלות במדרגות גבוהות, והפעם, תהיה הראשונה שאני מנסה. בהצלחה!

זה לא כף להיות נכה, גם לא באופן זמני. אך מצד שני, ניתנת הזדמנות לראות את העולם מפרספקטיבה אחרת. על כך בוודאי אכתוב.  עד אז, כל טוב, ואנא ענו, למטה!

עד הגיגי הבא, שיהיה לכם יום טוב, או לילה טוב, גם וגם. אורה

orabialik.com     orabialik.blogger.com

2.8.13 פתח דבר

שלום לך,

זה הבלוג הראשון שלי, וזו הרשימה הראשונה בו. איני יודעת למה יתפתח, ומי יעיין בו, וכמה זמן יתקיים. אומרים שצריכים להיות בפוקוס. אבל אני קופצת מעניין לעניין, כאשר החוט המוביל הוא אירועי הרגע. עד כה, פחות או יותר שרדתי. בוודאי אתרכז בנושאים הקרובים לי, או נושאים שכבר כתבתי עליהם, והייתי רוצה שגם את|ה תכיר|י אותי. בהמשך, אתייחס בסגנון אליך ולא אליך, מבלי לציין, ומבלי לנקד, ואולי אתפשר ללשון רבים. אשתדל שהכתיבה תהיה גם מכוונת אישית, והמכותב - יבין.

אני גם מתלמדת מהבחינה הטכנית של הבלוג. יש לכם אפשרות לענות למטה לבלוג, או לענות לי באופן פרטי אל dodaora@gmail.com  or  orabialik@gmail.com . אם אתם מעוניינים בקבלת הבלוג על ידי מערכת גוגל, הוסיפו את שמכם למעלה מימין. תודה. אשמח אם תגיבו בגוף ההגיג, למטה.

מאז הניתוח לקיבוע הקרסול, ב20 במרץ, 2013, אני מתנהלת על כסא גלגלים, כותבת כמעט בלי הפסקה. מין התקפת כתיבה ארוכה. ואתם, כמו שסוגרים את הטלביזיה, תמיד יכולים לעזוב את הבלוג. אם תקראו עד הסוף - מקווה שאני אהנה, ואתם לא תחסרו.

עד כה, כמעט תמיד אני עונה לאלה שכותבים אלי, ומיד. ואציין זאת. 

לרוב, אני כותבת, גם אם לא שואלים, ואז כולם מעייפים. סליחה מראש.

שם משפחתי לא בהכרח מחויב לכתיבה. ביאלה הוא שם המשפחה המקורי של אבי. תקופה מסוימת גם נקראתי ברק, לפי בקשת צה"ל, מתחיל ב-ב ומסתיים ב-ק, ופירוש דומה. במקצוע המקורי שלי, מתמטיקה|סטטיסטיקה, מה שפחות כותבים, ומה שההוכחה יותר קצרה, היא יותר אלגנטית. בעצם, בכל מקום - קצר ולעניין, זה טוב. מקווה שעם הכתיבה, אלמד לקצר. במקצוע האחרון שלי, אמנות, כמעט ואין כותבים. האמת, שתקופה מסוימת התעניינתי בקליגרפיה, כדי לשלב בעבודותי.

פעם אחת קניתי דיו, ורציתי להרגיש אותו. לקחתי פיסת נייר, והתחלתי ברישום של הפמוטים של אמא, בצורת האות S שוכבת, סגנון ארט דקו, ומסביב מילים אקראיות ואסוציאטיבית, המילה שלום וההמנון.

חשבתי לזרוק את הגיליון. לא עשיתי זאת. בהזדמנות הראשונה שהעמדתי למכירה את העבודות-על-נייר שלי, מישהו קנה את הרישום הזה, במחיר שביקשתי. בהתחלה ביקש שאשים בצד, שחס וחלילה לא יחטפו, והוא אולי לא ישוב. אבל, הוא שב. שאלתי אותו האם אתה יהודי? לא. האם אתה מבין עברית? לא. האם אתה מבין את הנושא ומה כתוב כאן? לא, סתם מצא חן בעיני. מבלי שבקש, הסברתי.

מסקנה, לא חשוב מה שאתברבר כאן, תמיד ימצא מישהו שזה ימצא חן בעיניו.

זה הכל להפעם. שבת שלום, ומקווה שנתמיד.

אורה

דרך אגב, האתר המעודכן שלי, פרט לתמונה,  הוא     Orabialik.com