אי אפשר בגילנו שלא לדבר על הבריאות, בעיקר ממבט של רוכבת כסא גלגלים, לפחות לחמישה חודשים. חכמנו אמרו: ה"עיקר הבריאות", ולכן קיבלו הסמכה לחוכמה. אספר על נסיוני האישי, אך בין השורות ארמוז לעצות פרקטיות. אחרי הכל כך אני, עבדתי קרוב לעשרים שנים במחקר רפואי.
כילדה, הייתי הולכת הרבה, ונקעתי את הקרסול לעיתים תכופות. לפי עצתה של אמי, שפעלה לפי הנחיותיו של מורה ההתעמלות האגדי צבי נשרי, המשכתי ללכת. לפעמים, שמתי גם קומפרסים של מי בורוב. היום אף אחד לא שומע ויודע מה זה. גם כשהלכתי בצעדה בהולנד בזמן השרות הצבאי, נקעתי את הקרסול, והמשכתי ללכת, ארבעה ימים, ארבעים קילומטרים יום יום, על אבני כבישי cobble stones. בתוספת, כל ההכנות והצעדות שקדמו לה. רציתי לראות את הולנד. אתם יודעים מה זה היה אז לנסוע לחו"ל? הרגשתי שצה"ל השקיע בי אז, את כל מס ההכנסה שאבי שילם, משך כל שנות עבודתו. היום, או מגבסים כאן קרסול מנוקע, או שעוטפים אותו במגף, לא סתם ׳ממשיכים ללכת׳.
התייעצתי עם שני מנתחים. את הרעיון שאזדקק לקיבוע, כבר שמעתי מאורטופדים אחרים. לא ידעתי שקיים ניתוח החלפת קרסול. כששאלתי מנתח אחר, על אילו מהאפשרויות הוא ממליץ, ענה שאינו יכול לתת לי הרצאה בת שעות על הנושא. כמה שיהיה רופא טוב, איני אוהבת שמדברים כך אלי. האמת, שזו סתם רגישות. אם הרופא יודע לנתח, היה עלי להתעלם מהאישיות שלו. הפעולה היא חד פעמית, ואני צריכה להמשיך לחיות עם תוצאותיה. לעומתו, דר' וופנר מאד שקט, נחמד, ואומרים שהוא גם רופא טוב, עד שלא נוכחת בעצמך. כמעט ולא מוציא הגה מפיו, גם אם שואלים אותו. הוא ענה שאינו יכול להמליץ, וזה תלוי רק בבחירה שלי.
אקפץ קצת בזמן הכרונולוגי. באחד מביקורי המעקב אחר הניתוח, בחדר הגבס, פגשתי מנותח שעבר 8 ניתוחי קיבוע, פלוס ניתוח החלפת קרסול, משך 11 חודשים. על ידי הרופא השקט. כל פעם משהו אחר הסתבך. פעם הברגים זזו, פעם משהו אחר זז. אחלתי לו מה שיכולתי: החלמה מהירה, עם חיוך ופרצוף הזדהותי.
הלכתי לאינטרנט. שם כל הספרות המקצועית. העצה שקיבלתי, היא שאם יש בעיות גידים, החלפת הקרסול אינה אחת מהאפשרויות. נקודה. משך ההחלמה מקיבוע והחלפת פרק - דומה, כחמישה חודשים. בחרתי באפשרות השלישית, לחכות, עד שתגיע רגל עד נפש.
אחרי כמה שנים, מערכות הפרקים האחרות החלו להיות מושפעות. ולכאבים האלה, כבר לא הייתי רגילה. כחודש לפני ניתוח הקרסול, התייעצתי עם מומחה לירכיים. ראשית, זה לא היה כאב ירכיים, זה היה כאב גב, שבא עם הגיל (כאב ירכיים הוא במפסעה. גם כן, בא עם הגיל, ה-כל בא עם הגיל). רופא הירכיים הזהיר אותי כמה פעמים: בשום אופן לא החלפת קרסול!
חזרתי אל הרופא השקט. שאלתי, כמה זמן אהיה בבית חולים? ענה יום!
וואו. 'נכנסתי' לחרדה. איך אוכל לתפקד לבד, בדירתי הקטנטונת, עם מעברים לשרותים צרים ככל שאפשר? חדר אמבטיה ושרותים הקטן ביותר שאפשר! שאלתי כסא גלגלים מהשוער, לבדוק אם יעבור בפתח חדר השינה והשרותים. בראשון עבר בקושי, בשני - לא. אחד הפתרונות הוא עוזרת צמודה, ושרותים ניידים ליד המיטה, כמה שלא יהיו סימפטים. התקשרתי גם עם חברת כח אדם, לשרותי עזר. ענו שאתקשר שוב אחרי הניתוח. סמכתי עליהם. כמעט וקניתי מיטה נוספת, להעביר את חיי לסלון.
היה לי קצת ניסיון מוקדם, לפני שלושים שנה עברתי ניתוח שיחזור גידים בקרסול, כי כולם נקרעו שם מרוב "תמשיכי ללכת". שהיתי עשרה ימים ברמב"ם. כל השנים חשבתי שהם סתם החזיקו אותי, כדי לקבל את תשלומי קופ"ח. הרופאים, רק ישבו ופטפטו. היום אני יודעת, שגם לא לעשות כלום זו עשייה. הם המתינו לראות אם ישנם סיבוכים לאחר נתוח, ולא היו! בזמנו, שילבתי חודש כסא גלגלים, וקביים, ואחר כך חודש קביים, ודי! לקח כחצי שנה להתאושש לגמרי. היום, קביים לא באים בחשבון. התבגרנו.
מספיק להיום. אמשיך, בלי נדר, בפעם אחרת. סליחה שעדיין איני שולטת בבלוגר של גוגל, במיוחד בקוסמטיקה של הצגת הרשומות.
היו בריאים, ושמרו על עצמכם.
עד הגיגי הבא, שיהיה לכם יום טוב, או לילה טוב, גם וגם. אורה
orabialik.com orabialik.blogger.com
No comments:
Post a Comment