אמש השתתפתי בחוג קריאה וירטואלי שארגן Jason Horejs, בעל גלריה מאריזונה. הדיון היה על הספר VAN GOGH - THE LIFE, מאת Steven Haifen and Gregory White Smith. הספר פורסם בשנת 2011. בקישור למחברים ניתן לשמוע ראיון אתם בטלביזיה הציבורית, וכאן ראיון נוסף ב-60 דקות. בזמנו, כל העתונות היתה מוצפת בכתבות על הספר, כולל ניתוחים פסיכולוגים. ב-PBS המחברים אומרים שקיברו מושך קהל עולי רגל רבים: יהודים מניחים אבן, רוסים שופכים וותקה, ויפנים מביאים דוגמית מאפר קרוביהם, שתשכן לנצח בקרבתו. המחברים מתייחסים למערכת היחסים המורכבת בין וינסנט, לאחיו ואמו, לסביבה, לחייו ולמותו בתאונת ירי, שלא היתה בשדה, ולא היה מוקף בעורבים.
בקישור אל ,Horejs ניתן להקשיב לכל השעה וחצי של שיחתו. השתתפו בזמן אמת פחות מעשרים איש. בדקה שמונה וחצי הוא מתייחס ל"שאלה המצויינת" של מישהו מפילדלפיה (שפחתכם), השואלת: "איך אפשר לקרוא ספר כזה גדול?" הספר בן 953 עמודים, כולל כחמישים עמודי בבליוגרפיה, באותיות קטנטנות, ומשקלו לפחות קילוגרם אחד. אי אפשר לקרוא אותו בשכיבה, וליד שולחן אזדקק לזכוכית מגדלת. הספר עדיין אינו מכיל את כל מחקרם בן עשר השנים של שני המחברים, ושל צוות המחקר שלהם (סה"כ, למעלה ממאה שנות מחקר). את יתר המחקר ניתן לקרוא על האינטרנט. תשובתו לשאלתי היתה: יש לקרוא את השורה הראשונה בכל עמוד (הזכיר לי, פעם נילי ואני עשינו יחד שעורי בית, חיפשנו אמרות שפר של סנשו פנשו בדון קישוט. היא עברה על העמוד השמאלי, ואני על הימני).
כשקיבלתי את הספר, ב- 13.6.13 (אני קונה היום הכל דרך האינטרנט, והדבקתי סטיקי כמסמנת), ונוכחתי בגדולתו הפיסית, החלטתי שאתחיל לקרוא מפרק 18, עמוד 728, אולי אגיע לסופו. על חייו בדרום צרפת. נקרא מאד נחמד. דובר שם איך תושבי העיר כתבו פטיציה (מינשר, מילה קשה) לגרש אותו מהעיר, כי עד כדי כך היה בלתי ניסבל שם. הוא סבל מאפילפסיה, ממחלת נפש, מסיפיליס (או משהו דומה, כמו רוב בני זמנו), סבל מייחסים עכורים ו|או מוזרים עם אמו, אחיו ,אביו, דודו ועם כל העולם ומשפחתו; מדכאון, וכנראה מעוד ועוד. יחד עם זאת, ציוריו מוכרים לכל אחד, וערכם במחירות פומביות עולה על המאה ושלושים מיליוני דולארים.
הספר מסתיים עם מותו. לדעתי, מעניין ויש לחקור ולראות מה הביא לפרסומו המיוחד. אחרי מותו של וינסנט בזרועות אחיו, ואחרי מות אחיו תיאו, גיסתו ערכה תערוכת יחיד של עבודותיו, והן נמכרו כלחמניות טריות. למרות שבחייו לא מכר ולו תמונה אחת. אחיו, שהיה סוחר אומנות, מכר אחת בלבד. לדעתי האח היה יכול, אם רצה, למכור הרבה יותר תמונות. הוא לא רצה. יחסי הצבור הם שמוכרים אמנות, לא כל כך כמו הטיב המוחלט והיחסי של התמונות. תיאו העדיף לשמור את התמונות לעצמו, לפרוש את בדי התמונות כמו טפטים על קירות ביתו, לאכסנם מתחת לשולחנות והמיטות בביתו. פעם קראתי שהקטלוג, או הספר הראשון על עבודותיו, היה גם הספר הראשון בו הודפסו תמונות צבע. אצלנו בבית, היה אחד מהספרים עליו, בעטיפת בד פשתן, כמו בד ציור, והתמונות הודפסו בנפרד, והודבקו בספר, כמו עלים.
כשהייתי ילדה, לא היו לי כמעט ספרים משלי, ודפדפתי בתמונות ספרי האמנות של אמי. כנראה משם בא לי היחס לאמנות. ואמנם, התמונה הראשונה ראשונה שציירתי בצבעי שמן, אמרו עליה שהיא בסגנון וון גוך.
 |
| Ora Bialik, 1978 |
 |
| (Ora Bialik,following Van Gogh, (2006 |
 |
| (Ora Bialik, Following Matisse (2006 |
העתקת ציורים היא דרך לימוד, וכל הציירים הידועים עשו זאת, וון גוך ופיקסו, ומי לא? רבים אף העתיקו את אותן התמונות. היו יושבים בלובר, ומעתיקים. מה שהגון, זה להוסיף שהתמונה אינה ל׳גמרי׳ מקורית.
אני אוהבת את הרישומים של וון גוך, יותר מאת ציוריו. ברישומים יש המון עוצמה ובטחון, החלטיות ואכספרסיביות. יש כל מה שתבקשו ברישום, וקשה למצא ברישומיהם של ציירים אחרים. מזלנו, שןינסנט וון גוך היה נוהג במכתביו לתיאו אחיו, לרשום ולתאר בדיו את עבודותיו בשמן, רישומים מניאטורים מקסימים, שכמעט ואינם מתפרסמים.
אני מתכוונת השבוע לשוב ולנהוג. דבר ראשון, אסע מחוץ לעיר להתאים את משקפי הקריאה, ואתחיל לקרוא את הספר. Jason Horejs, שהוא אמריקני מלידה, התמסר לקריאה יותר מארבעה חודשים. מעניין כמה זמן יקח לי.
עד בלוגי הבא, שיהיה לכם יום טוב, או לילה טוב, גם וגם. אורה
orabialik.com orabialik.blogger.com
No comments:
Post a Comment